16 פרק שני של חַמֻרַבִּי, אך מכל הידוע לנו מהתיעוד העשיר על אודות היחסים ביניהם, חַמֻרַבִּי מעולם לא היה כפוף לזִמרִי-לִם . הנוהג שלפיו התחייבויות שני הצדדים יירשמו באותה תעודה מתגלה לראשונה אמנם כבר במאה י"ט לפסה"נ, בהסכם בין הערים שַׁדלַשׁ ונֶרֶבּתֻם ( תעודה מס' 8 ) , אך הוא אומץ והתקבל באופן רחב יותר כנראה לא לפני מאה י"ז . זהירות דומה בהסקת מסקנות על סמך ניסוח חד-צדדי נדרשת גם בחוזים מן האלף הראשון, מאחר שאין זה ברור עדיין אם המסורת של ניסוח חד- צדדי גם בהסכמים שוויוניים המשיכה לנהוג בתרבויות מסוימות בשלב מאוחר זה . תכונה אופיינית נוספת להסכמים השוויוניים היא שאין בהם אזכור לתמורה כלשהי או הבהרת הסיבות שהניעו את הצדדים להגיע להסכם זה . במקרה כזה, ההתחייבויות וההבטחות שכל צד מצהיר עליהן בשבועה הן התמורה, או ה- causa , להבטחות ולהתחייבויות שנותן הצד השני . לצד השבועה שנשבעים שני הצדדים, שבועה המבטאת את הסכמתם להסכם, ישנו ביטוי נוסף להסכמה זו : הטבעת 15 כאשר צד אחד הפר את התחייבויותיו, חותמות שני הצדדים על לוח ההסכם . ופגע בכך בזכויות של הצד השני ובתגמול שזכויות אלו העניקו לו, היוותה ...
אל הספר