129 פרק שלישי : הוראת הערבית בישראל בצל המלחמות ( אבא וחבריו ) להמשיך לחיות כערבים . המדינה העניקה להם רישיון להוסיף להתקיים כערבים ( שנהב ,2003 8 – 9 ) . ציטוט זה מספרו של יהודה שנהב מספק הצצה מעניינת אל הווייתם של היהודים- 52 במדינות המוצא שלהם — עיראק, מצרים, סוריה,הערבים לאחר בואם לישראל . תימן, מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה ( וגם פלסטין / ארץ-ישראל ) — השפה הערבית על שלל להגיה הייתה חלק בלתי נפרד מחייהם . אך מדינת ישראל, שקבעה את השפה הערבית כשפה רשמית בעיקר בתיאוריה, לא עודדה אותם להשתמש בה, ובמידת מה דחקה בהם לזנוח את הערבית, אלא אם כן היו חלק מהממסד הביטחוני ( Mendel 2013 b ) . לאחר קום המדינה, אפשרויות התעסוקה הקשורות בשימוש בערבית במרחב הציבורי היו מצומצמות למדי . שלא במפתיע רובן היו קשורות, במישרין או בעקיפין, באינטרסים הלאומיים ובצרכיה הביטחוניים של ישראל . הערבית הייתה דרושה באמ"ן, בלשכת היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה, בממשל הצבאי, בשירותי הביטחון השונים, בתקשורת הישראלית בערבית, במערכת החינוך של הערבים-הפלסטינים אזרחי ישראל בשטחי הממשל הצבאי, ובמשרות הוראת ערבית במערכת ה...
אל הספר