פרק עשירי : כבוד האדם וגבולות החירות 235 לעיל הראיתי שקאנט זיהה את החירות האנושית עם התבונה ובכך הגבילהּ . רק פעולה הניתנת להכללה ללא סתירה פנימית היא פעולה ראויה . מתוך כך נגזרת גם המסקנה שאדם אינו רשאי להשתמש בעצמו כאמצעי בלבד ולכן כבודו העצמי מגביל אף את פעולותיו שלו . אפילו בכתיבתו הפוליטית, המעניקה מקום רב יותר לרצונותיו הפרטיים של האדם, סבר קאנט שהחירות כזכות כוללת גם "חובה פנימית" של האנושיות לא להיות אמצעי בלבד . חובה פנימית זו מגבילה את 2 החירות מתוך האנושיות הפנימית של האדם ולא רק בגלל זכויותיהם של אחרים . בדברים הבאים אסקור שלוש תפיסות החולקות על גישה זו ומציבות גבולות אחרים לחירות . אפתח בתפיסתו של ישעיהו ברלין, ששלל הגבלה זו והגדיר את החירות באופן שלילי בלבד אבל התיר את הגבלתה באמצעות ערכים אחרים ; אמשיך בתפיסת החירות העולה מך המשפט הגרמני, האוחז בעמדתו של קאנט מצד אחד אבל מפרש את האוטונומיה כחירות שלילית ברוחו של ברלין מצד אחר ומעניק לה בכך מעמד מוחלט ; אסיים בזרם רביעי של הוגים פוליטיים המכונים "קהילתנים", הרואים את האדם כתבנית נוף קהילתו, וחירותו מכוּננת בתיווכה, ולכן ס...
אל הספר