140 ח ו כ מ ת ה ז י כ ר ו ן ה מ ע ש י אני חוזרת לרחובות הקטנים של מרכז תל אביב, שם גדלתי, מסתובבת בתערוכת הצילומים של תל אביב הלבנה או קוראת ספרים שברקע שלהם מהדהד נוף ילדותי . סוף דבר של יעקב שבתאי הוא אחד מהם . רבים מאיתנו מנסים להחיות את עברם . אנחנו מתגעגעים לאנשים שאינם עוד בחיים ורק הזיכרון משמר את היותם : אבא ואמא, אח ואחות, אהוב ואהובה . האם זיכרונות העבר ניתנים לרענון ? אפשר לנסות . התחלה מפרט אחד וגלישה אסוציאטיבית בעקבותיו : נגלוש ברשת הפנימית של מאגרי הזיכרון כמו באינטרנט . נפתח, למשל, בצבע מטפחת הראש של סבתא, ובעקבותיו ננוע הלאה, אל פניה המחייכות, אל שערה שנאסף בפקעת הדוקה, ואל הכריות הלבנות התפוחות, רקמה ורדרדה בשוליהן . כל פרט מוביל לעוד פרט, כל זיכרון מעורר זיכרון נוסף, והם הולכים ומתפרשים ברשת רחבה . פתאום צץ לו האיש השמן שעמד בשער גן החיות, נשמע קולם של הצבועים שבכו בלילות ירח וגם טעם התפוח הטבול בדבש כבר עולה בפינו . עריכת מסע דמיוני מסודר במקום שבו גדלנו : את הבית שבו גדלנו כילדים אנחנו זוכרים בדרך כלל . נצא מתוכו ונתחיל לטייל בסמטאות העיר, בבית הספר או במגרש המשחקי...
אל הספר