68 פחדנו לחצות אותו והורינו הזהירו אותנו כל הזמן שלא להסתבך עם החיילים, אבל כולנו היינו סקרנים לדעת מה קורה בצד השני של הוואדי והשתוקקנו לפגוש את בני דודינו וקרובינו משם . אנחנו הילדים לא הבנו למה בדיוק נכפתה עלינו הפרידה מהם, אבל הרגשנו וידענו שהגבול הזה, אף שלא הייתה לו נוכחות פיזית, הוא קו דמיוני שאסור לחצותו . לפעמים לא הייתה לנו ברירה : אם הפרה שלנו ברחה לשם הצטרכתי להחזיר אותה . לפעמים הכדור ששיחקנו בו התגלגל לוואדי וירדנו בחשש לחפש אותו . מדי פעם שמענו על מישהו שהלך לשם בטעות ונעצר על ידי החיילים הירדנים . שמענו סיפורים שבלבלו והקסימו אותנו . מקומות מפגש ובילוי לילדים לא היו, לא מתקני משחקים ולא מגרשי ספורט ; שיחקנו ברחובות, ובעיקר ליד הוואדי . אהבנו לשחק בכדור, אבל כדור היה דבר יקר המציאות באותם ימים . אחד כזה, כדורגל של ממש, היה במועדון מפ"ם . את המועדון הקימו אצלנו בשנות החמישים אנשי קיבוץ ברקאי השכן . היו להם בוודאי כוונות פוליטיות, לפני בחירות המפלגות הציוניות תמיד חיזרו אחרי קולות הערבים . מפ"ם הייתה מפלגה יוצאת דופן, שקיבלה את הערבים לשורותיה כחברים מלאים שווי זכויות וחוב...
אל הספר