169 סיפור העקידה שהִנו מסיפורי התשתית בתרבות היהודית, שימש יוצרים ישראלים כמסד לשאלות של זהות וקיום עוד קודם למלחמת ששת הימים . ב- 1966 ראה אור ספרו של יריב בן אהרון, הקרב , בו סיפר על חוויותיו הקשות כלוחם נוכח נפילתם בקרב של חבריו, ויש בו עדות מכלי ראשון לתחושת המשבר עם היציאה מ'גן העדן הקיבוצי' . הספר זכה לתהודה רחבה ויצא ב- 13 מהדורות . ב- 1968 ראה אור הקובץ, לחיות , המכיל יצירות של יצחק אורפז, דן בן אמוץ, ארתור גולדרייך, אלעזר גרנות, אברהם חלפי, יבי, רפי לביא, אורי ליפשיץ, מיכל סנונית, עמוס עוז, יהודה עמיחי, אלכסנדר פן, עמוס קינן, ג'ורג' שמש ויגאל תומרקין . בספר זה הובלט השינוי שחל בתפישת המחויבות הדורית . לעומת היוצרים בני דור הפלמ"ח, נחושי ההקרבה, מעלים היוצרים בני דור המדינה שאלות נוקבות לגבי מחויבות זו, בהוויה שִלטונית פוליטית שאינה תרה אחרי פתרונות אלטרנטיביים . לאיזו ממשמעויות העקידה כיוון המשורר עלי אלון ? האם לתחושת המשבר, לגזירת הגורל, או למחויבותו של הדור ? בשיחתו עם אהוד בן עזר הוא אומר : ייתכן שפגישה כזו עם המוות היא תחילת המעבר של יצחק בדרכו להיות 423 אך אין לראות בכך ...
אל הספר