"אֹבֵד בקֶרֶן חֲשוּכָה"

פרק יב : ליבאו — עדה הגונה ונכבדה — מעל כס הרבנות בליבאו 291 קנטור במכתביו הרבים לקצנלסון ולפרישמן, וניכר מהם שזאת הייתה הרגשתו הסובייקטיבית משום שקהילת ליבאו אהבה את קנטור והעריצה אותו . מעל לכל התגעגע קנטור לכסא העורך ולדינמיקה של המוציא לאור : "דבר נא עם אנשי אחיאסף", ביקש קנטור מפרישמן והוסיף : "אולי יש להם ענינים שצריכים לעבודת רֶדַקטוֹר, אז נכון אני לקחת את העבודה הזאת עלי, כי דברים נכבדים מקורים קשה עלי לכתוב כעת [ . . . ] אולם פנאי לעבודה יש לי" 46 . בשלב מסוים חלם קנטור, יחד עם פרישמן ידידו, לחדש את הופעתו של העיתון "היום" או של הירחון "בן עמי" 47 , אך החלום לא מומש . באחד המכתבים שפך קנטור את מר ליבו בפני פרישמן : "הנני איש יושב לבדו בעיר שאין לי בה קרוב גואל ומודע [ . . . ] בדד אני בכל תוקף המילה הזאת [ . . . ] הנני יושב בביתי מראשית היום ועד אחריתו ומראשית השנה ועד אחריתה, הן אמנם יש לי עבודה [ . . . ] אבל [ היא ] איננה מפרנסת את רוחי . . . " 48 . הדיאגנוזה של קצנלסון, כרופא וכידיד קרוב, הייתה קצרה וענינית : "סִבַּת מחלתך מובנת לי . עודך איש צעיר בשחר שנתך והנך הולך ערירי" ...  אל הספר