שירת האהבה העברית — בין הדוניזם לאהבה המעודנת

244 אביבה דורון | נִפְלְאוֹת שִׁיר מתוך עמדה של התבוננות פרספקטיבית-ביקורתית, בעוד שבשירת החשק האנדלוסית הם מופיעים כתכלית עליונה של הדובר בשירים . הרגע הנהנתני, אשר בשירת החשק האנדלוסית נקשר לצוף, להישג ולנעימות, מוצג כאן כ"תַּאֲוָה . . . לְבַד" ( שם, 3 ) , כ"רוֹעַמַעֲשַׂי . . . " ( שם, 6 ) . עמדת הביקורת העצמית מעוצבת בניסוח של הזרה, הדובר בשיר מתואר מתוך ריחוק של זמן ( "בְּעוֹדִי . . . בִּזְמַן נַעֲרוּת . . . ", שם, ,1 2 ) ; מתוך ריחוק של שיפוט מוסרי ( "וְלֹא הִבְדִּיל בְּזוּיָה מִיְקָרָה", שם, 4 ; "לָפִיק תַּאֲוָה . . . לְבַד", שם, 3 ) , ומתוך ריחוק של אי-הזדהות עם המעוצב באמצעות שימוש בגוף שלישי במקום בגוף ראשון ( "לְבָבִי רָץ לְכָל-יָפָה . . . ", שם, 1 ; "הָיָה רְצוֹנוֹ", שם, 3 ; "לֹא הִבְדִּיל", שם, 4 ; "חָשַׁב לְבָבִי", שם, 6 ) . בְּעוֹדִי מִבְּלִי שֵׂכֶל וְחָכְמָה לְבָבִי רָץ לְכָל-יָפָה וְתַמָּה וּבִזְמַן נַעֲרוּת אָהַב עֲלָמוֹת וְחָשַׁק יַעֲלוֹת כַּמָּה וְכַמָּה וְלָפִיק תַּאֲוָה הָיָה רְצוֹנוֹ לְבַד, מִכָּל יְפַת מַרְאֶה וְקוֹמָה וְלֹא הִבְדִּיל בְּזוּיָה מִיְקָרָה וּבַת נָ...  אל הספר