198 בלי לשאול הניסיון לייצר לשון עדות במקום שלכאורה אין נמענים והדיבור עומד להישמט, נועז במיוחד בשני ספריו האחרונים . די בהצצה בשיר הפותח את המחזור "אני יוצא מרש" ( אדון מנוחה 1990 ) כדי לעמוד על היווצרותו של דיבור במקום שהוא עומד להסתתם : בְּלִי לִשְׁאֹל בְּלִי לֵדַע . בְּלִי לִרְאֹת . בְּלִי כִּוֻּן . שְׁאַל אֹתִי בְּחֵרֶם, בְּחַיֶּיךָ, אִם אֲנִי יֹדֵעַ מַה מָּוֶת . ( IV , 12 ) מחאה, הפצרה, השבעה, מורא — מניעים את הפנייה . ישורון אינו שואל 'מה זה מוות', אלא גוזר מן המלה העתיקה דיבור חי : "מה מוות" . לא מה פשר המוות, אלא : איזה מוות ? מה פתאום מוות ? — מ-מ ות — אי-מה טומן הרגע הבא . אטימותה של המלה העתיקה מתפרקת, כאילו נפתחה להתרחשות בבחינת זולת : מ-ו'את' . 19 לוינס חשב על המוות כ"סימן שאלה צרוף" — ה"ללא תשובה" . 20 ישורון חווה אותו כאיום על עצם השאלה . מה שתוקף "בלי לשאול" נוטל ממך את זכות הסירוב, כלומר את חירותך . אינך יכול לזוז, בקושי אתה רואה, בכל זאת אתה מדבר ומקשיב . דומה כי הבעתה מעידה על משקלה של השאלה . בשיר אחר, הקול צובר אימה ומפיק מהשאלה קריאת תיגר : "מִן הַפַּאנִיקָה, הַא...
אל הספר