שמעון אדף / אחרי קרבן הקן

136 ובפלשתינה, תקוף קול שלא מניח לו, החליף את שמו בשם אחר . סיפור חייו, קריעתו של יחיאל פרלמוטר, וסיפור בני דורו, מסופר באותה נשימה, כסיפורו של יחיד, הנושא באשמה ובאחריות למעשה, יחיד המתגלגל במשורר, יחיד הנוטל על עצמו לגולל את עקות הדור שבקרבו הוא חי, לתבוע ממנו להתמודד עם ההשלכות של העבירות, של השבירות, לחקור עד תום את האתיקה והאסתטיקה הנובעות מהן . ואולם במה שונה "פתיחה לראיון" ממופעים אחרים של אותו סיפור אצל ישורון ? שירה, מהיותה שירה, מתווה מרחב שהוא כולו לשוני . אין לה עניין לענות במה שלא הועתק אליו, הוצג בו או נדחה מפניו, גורש אל שוליו . הדיבור הישורוני מושלם כאשר הוא משרטט את הצללים הלשוניים, התרבותיים, המטאפיזיים, של המדובר . החריקות המחריקות בו מסתירות תמיד היכרות קרובה עם העברית, גם כשאינו מדבר עברית . או שמא, התודעה משתמשת בדיבור כקביים, להסגיר את מה שאינה יכולה למסור בדרך אחרת : . . . תֵּן לִי רֶגֶשׁ לְהוֹצִיא מִן הַפֶּה מִלָּה לֹא נְכוֹנָה . שֶׁמִּישֶׁהוּ מְדַבֵּר שִׂיחָה שְׁלֵמָה מוֹצִיא מִן הַפֶּה מִלָּה לֹא נְכוֹנָה לְבַסּוֹף . ( II , 78 ) ונכון, שלוש תכונות המשמשות בדי...  אל הספר