120 ושל תהליך הקליטה, ומאידך, תשתיתה של העין הרואה, תנאי להיות-בבית : יֵשׁ לוֹ עַיִן אַחַת רֹאָה וְאַחַת עִוֶּרֶת . אָז יֵשׁ לוֹ אֶת הָעֹלָם . רַק אִם עֹצֵם אַחַת — עֵין אַחַת יֵשׁ, עֵין אַחַת אֵין . ( שם, עמ' 30 ) לפיכך ה"מקום", מלבד היותו הצטלבות סינגולרית של מרחב וזמן, מתפרש כאן כהצטברות של זמן נזנח : עוד בטרם עזבנו אותו, המקום מגלם את הפער שבין רצף האירועים לרצף הקליטה והייצוג החלקיים . המקום הוא עיזבונו הלא-ממוין של הזמן, עדות חומרית לעזיבתנו . השאלה שאנו מבקשים להציג, יותר משהיא נוגעת לעזיבתו של מקום, תוהה על אפשרות זימונו — על תנאי החזרתו של הזמן הנותר מאחור . האם ניתן לחרוג מתנאים שבלחצם לעולם אין ( מספיק ) זמן ולהתנסות בעודפותו של המקום מבעד למהלכו של הזמן ? אם הבית מכיל זמן עזוב, עלינו לעזוב אותו כדי לשוב ולמצוא את הזמן גלום בו . עלינו להקדים ולצאת מן הבית לשם הצבתו במרחב : בן הבית — "המקומי" — עוזב אותו על מנת להפוך לבן של "המרחב" . ממצב זה של היות-בחוץ, יכול בן-הבית לאסוף אל הבית את אופקיו האבודים, להציג ( לראשונה ) את החומרים שחצו את סף העיוורון ( העין העצומה ) . ישורון עו...
אל הספר