22 " יכעסו עליו" אם יפתח את החוברת פעם שלישית . בדרישתו היה טמון גם קומפלימנט : אחרי כמעט שבע שנים של עבודה משותפת הנה הוא סוף-סוף בטוח שהוא אחד ומיוחד בעיני העורך וחבריו, ומותר לו גם להתפנק . הוא חש שב'סימן קריאה', בניגוד לחבורות ספרותיות קודמות בחייו, הוא לראשונה "בלתי מכוסה" . אך דרישתו ביטאה — לפי הפואטיקה של שירת ישורון ושל חייו — גם אותו יחס אמביוולנטי שהיה שמור אצלו דווקא לקרובים ביותר, לאוהביו אשר בעודו "בתנועה" אליהם הוא גם "בבריחה" מהם . הלוא תמיד עמדו יחסינו על סף שבירה קלה של הכלים כדי לגונן על עצמאותו ועל אי- שייכותו . "העבודה בשיתוף" ( מונח שלו ) היתה רצופה צעקות ומריבות לא-רציניות על- מה-לא, בעיקר בטלפון ( השיחות פנים-אל-פנים היו נינוחות בדרך-כלל ) . יעל שורץ, חברתי באותן שנים, שהיתה שומעת מן החדר האחר את הצעקות הטלפוניות, שאלה לא פעם : "עם מי צעקת ? עם אבות או עם אמא שלך ? " דרך מתוחכמת מצא לו אפוא אבות כדי להיות שייך ומרכזי, מוצב בראש, אך גם לא- שייך, לא מעורבב בתווך אלא פרוש ועומד לבדו — מובדל מכולם בָּראש וגבו מופנה אל כל האחרים . ה"יכעסו עליךָ" שבפי, הפך בשיר ל"יכַס...
אל הספר