גן העדן האבוד: הכפר

12 חסן פתחי אדריכלות לעניים לשחיטה רגע אחרי שהצלחנו להתיידד איתן, או עדרי העגלים הצעירים שהובלו ברחובות בדרכם לבית המטבחיים . היא סיפרה לנו שהאנשים בכפר מייצרים את כל הדרוש להם ואינם צריכים לקנות לעולם דבר מלבד אריג לבגדיהם, אפילו הזרדים למטאטאים גדלים על גדות התעלות שבחווה . נראה שירשתי מאמי את הרצון הנכזב לחזור לכפר, והאמנתי שהחיים בו פשוטים, מאושרים ונינוחים יותר מחיי העיר . שתי התמונות האלה השתלבו בדמיוני ויצרו תמונה של הכפר כגן עדן, אבל גן עדן שענני זבובים מקדירים את שמיו ממעל, והנחלים הזורמים בו לרגליך בוציים ומזוהמים מבילהרציה ודיזנטריה . התמונה הזאת רדפה אותי ועוררה בי תחושה שיש לעשות דבר-מה כדי להשיב את הכפר המצרי לימי גן העדן המאושרים . אם הבעיה נראתה לי אז פשוטה, זה היה כי הייתי צעיר ובלתי מנוסה, אבל זו הייתה ועודנה שאלה שחלק גדול ממחשבותיי וכוחותיי מוקדשים לה מאז, בעיה שמורכבותה הלכה ונגלתה לי עם השנים ורק חיזקה את אמונתי שיש לעשות דבר-מה כדי לפתור אותה . אולם אותו “דבר-מה״ יוכל להצליח רק אם ינבע מאהבה . האנשים שתפקידם לחולל שינוי בכפר לא יוכלו לעשות זאת באמצעות יוזמות גדול...  אל הספר
הוצאת אסיה

סיון, גלית

עמותת מרסל לקידום אמנות ותרבות