יפעת וייס 370 ואולי עוד יותר מכך אוטוביוגרפיה מוכתבת, שבה יכולתו של הכותב לשוב ולעיין בטיוטות מוגבלת ומשום כך גם מועטה האפשרות לעדכן ולרכך את ההאדרה העצמית, מתאר בארון את "תקומה לתרבות ישראל" כמפעלו הכמעט בלעדי, וכך הוא כותב : ככל שהמלחמה נמשכה התבהר לכולם – אפילו לרוב המוחלט של מי שמעולם לא צפו שתתרחש שואה – שהקהילות היהודיות ביבשת יושמדו לחלוטין כארגונים . הנחנו כמובן מאליו שהאוצרות הגדולים, הספרים, כתבי היד ושאר החומרים בעלי הערך האינטלקטואלי הושמדו או הוחרמו על ידי מִנהל עוין . הסכמנו שיהיה צורך במאמץ הרבה יותר גדול לשקם את החיים היהודיים באזורים הכבושים מאשר זה שנעשה לאחר מלחמת העולם הראשונה . באשר לי, חשתי שככל שנחיש את ההכנות לשיקום חיי התרבות והדת היהודיים כך נהיה בעמדה טובה יותר להציל את מה שנותר ולהתחיל בחלוקת העבודה הנחוצה לשיקום של בתי ספר, ספריות וכו' . אני אישית התחלתי לקדם את הנושא מיד לאחר תחילת המלחמה, והגברתי את מאמציי ככל שהיא התארכה הרבה מעבר לתחזיות של כל אלו הקרויים מומחים . 2 בהמשך לדברים אלה מונה בארון מספר אישים מרכזיים שעשו במלאכה, רובם ככולם, למעט יהודה מאגנס...
אל הספר