פרק שב יעי 160 ההערכה שרחש חזן לחוקר האיטלקי הוא נחפז לדחות את מסקנתו בסוגיה זו, שעמדה בסתירה גמורה לממצאים שהעלה הוא עצמו . עוד קודם שניגש לשאת ולתת בשלל הראיות שהציג שד"ל, הביע גם חזן, בדומה לפישמן, את תמיהתו על דבקותו חסרת הפשרות של שד"ל בעמדת חכמי צרפת, המאחרים את זמן כתיבת המשנה והתלמוד לתקופת הגאונים . חזן שיער, בצדק, כי עיקשותו של שד"ל נקשרה במטען האקטואלי הכרוך בסוגיה, וביומרתו להשיב מלחמה שערה למחרפי המסורת : ולבי אומר לי, כי אין ספק שלא באו על שד"ל נר"ו מנגדיו בטענות תלמודיות, חכמניות, פסקניות, כדרך מתווכחים ביושר לבב, כי אם שיצאו לקראתו עם טענות רוחניות, קנאיות, שכורות ולא מיין התלמודי המאיר עיני חכמים בהלכה, כי אם מיין הפאנאטיזמו, אשר גם הוא היה בעוכרי האברופא המעטירה הזאת . . . ועל זה הוא שאנו רואים להחכם המפורסם הזה שמלכי מזרח ומערב לא יזיזו אותו ממקומו . 41 חזן לא ייחס לשד"ל מזימות אפלות, ובניגוד לפישמן רחש אמון להצהרתו כי בא להגן על מסורת ההלכה ולא לקעקע אותה . עם זאת הסכים חזן עם פישמן כי אם לביצור המסורת נשא שד"ל את עיניו, ראוי היה לו להקדים את זמן כתיבת ההלכה . או כל...
אל הספר