פרק תשיעי: תיבת פנדורה וכוח השיטור ההתנדבותי

162 רבקה סולניט שלנו, שבו הכול מתחיל ונגמר . העובדה ששינוי משמעותי כל כך התרחש בארבעה או חמישה עשורים היא מדהימה ; העובדה שלא הכול השתנה באופן מתמיד, מוחלט, בלתי הפיך, אינה אות לכישלון . אישה יוצאת להליכה של 1,500 קילומטר . עשרים דקות אחרי שהיא מתחילה לצעוד, מכריזים שנותרו לה עדיין 1,499 קילומטר ושהיא לא תגיע לשום מקום . זה לוקח זמן . יש אבני דרך, אבל כל כך הרבה אנשים הולכים בדרך הזאת בקצב שלהם, ואחרים מצטרפים מאוחר, ואחרים מנסים לעצור את כל מי שמתקדם, ואחדים צועדים אחורה או מבולבלים באשר לכיוון שאליו הם אמורים ללכת . אפילו בחיים שלנו אנחנו נסוגים, נופלים, ממשיכים, מנסים שוב, הולכים לאיבוד, ולפעמים עושים קפיצה אדירה, מוצאים את מה שלא ידענו שאנחנו מחפשים, ועדיין ממשיכים להכיל סתירות במשך דורות . הדרך היא דימוי יעיל שקל לדמיין, אבל היא מטעה באמירה שלה שההיסטוריה של שינוי וטרנספורמציה היא ליניארית, כאילו היה אפשר לדמיין את דרום אפריקה ושוודיה ופקיסטן וברזיל צועדות יחד בתוֹאַם . מטפורה אחרת חביבה עלי, והיא איננה מבטאת התקדמות אלא 163 גברים מסבירים לי דברים שינוי בלתי הפיך : תיבת פנדורה, או...  אל הספר