“מרכז למוסיקה וספריה“ - דיאלוג בין בניין חדש לסביבה היסטורית קיימת

26 האדריכלות המודרנית ( ככלל ) התכחשה לדפוסים אלו ביודעים, ולכן יצרה סביבה פיזית נטולת כל רגש ומשמעות . אובדן תחושה של זהות ביצירה האדריכלית ובאמנויות בכלל הוא תופעה שאנו עדים לה בעולם כולו . אין הבדל בין הבניינים שנבנים בעשרות השנים האחרונות בבייג‘ין, בניו יורק, בברצלונה או בתל אביב . על כן אומר כי סוף התקופה האקלקטית בארץ הוא לדעתי סוף תקופת האדריכלות שאפשר להגדיר יצירה ישראלית ייחודית . מאז לא צמחה בארץ בנייה שנבעה מהמציאות המקומית, וכל מה שנבנה כאן הונחת כהעתקה ובכפייה . אותה פרובינציאליות שהביאה להשתלת מוזאון גוגנהיים בבילבאו, שמן הסתם שפתו לא צמחה מספרד, היא שהביאה לנו את גשר המיתרים בירושלים או את התוספת החדשה למוזאון תל אביב, וזו הרי רק רשימה חלקית . האדריכלות האקלקטית אינה עניין של נוסטלגיה . היא תזכורת לכולנו כי יש אדריכלות אחרת שצריך לשים לב אליה שוב ושוב . דווקא בתקופה שנוצרים מבנים על פי צו האופנה החולפת ( והשרירותית ) יש לזכור את האדריכלות שאיכותה על-זמנית ומכאן שבעצם ההגדרה נכונה גם לעכשיו . ביוצרנו את החדש אל נשליך את התינוק עם המים . בניין “מרכז למוסיקה וספריה“ בכיכר ב...  אל הספר