פרלודים 671׀ היתה פילוסופיה טהורה, אפשר היה להבין מקרה כגון פגישתו׀ המפורסמת של ויטגנשטיין עם עדת הפוזיטיביסטים הווינאים ( במקום הרצאה זכו הנוכחים להקראה של פרקי גרפומניה בנגלית מבית מדרשו של רבינדרנת טאגורה ) כאות לפיצול העתידי ביחסי שפה-עולם, שדווקא המוסיקה, ולא הלשון הלא-מוסיקלית, היא האחראית לו ; משנתפש קיומו של נושא מוסיקלי ה"אומר את עצמו" כדבר מה המצריך הסבר, ממילא נהפך ה"ביאור" לחיץ : "צלילים אלה אומרים משהו נהדר, אבל אינני יודע מה" . ובאמת, מה "יבאר" את המחווה החזקה ? מה "יסביר" את האמירה הצלילית ? דבר לא יבאר עד תום ומאום לא יסביר כהלכה . רק תיאור אמנותי אחר, המלטף את החוויה במלמלת הדימוי החדש שרקם, או דוקר אותה במטפורה חדשה ומושחזת, רק הוא עשוי להתקרב אל הביאור בדרך הַהֶצְבֵּר האמנותי ; כך ייערמו זה על גבו של זה דימויים מתחומי אמנות שונים ומנוף רגשי אחד, יתבוללו וייצרו "מבנה" שלם, שכולו מקור . "אני / שומע את ידַי מנגנות באפלה", כתב נתן זך בשיר "למען פידיה" . "לא הפסנתרן עם / אצבעותיו המאומנות . המשורר עם פניו האדומות / הצבועות" . הרצון להתחפר במחילת האוזן האנליטית אינו שונה ב...
אל הספר