פרלודים 28׀ דמותו העכשווית של הפסנתר . כלי הדור זה, שלפעמים ממתין׀ באולמות ריקים לבעליו המתחלפים, ולעתים מכלה חודשים ארוכים בציפייה לאדוניו חובק המרחבים, הצליח לשרוד את כל תצורותיו הבִּיבָריוֹת ( בימים קדומים היה דרקון שחור, אחר כך נהפך לג'ירף, ואף יש שכינוהו crapaud , כלומר "קרפד" ) , את פטפוטי הזוועה האריסטוקרטיים של מלכים ואצילים, את ניגוני הזעווה של העלמות הבורגניות, את קהיון הווירטואוזיוּת הרומנטיקונית, את שיגיונותיהם המגוונים של קומפוזיטורים גדולים ( שומן רצה לנתץ את פסנתרו, בטהובן המתחרש עיבה את מיתריו, ברליוז כנראה לא ידע לנגן בפסנתר ) , את טירופי המודרניסטים אשר החדירו עצמים זרים אל בין מיתריו ופטישוניו, ולבסוף את הפוסט-מודרניסטים, הקונצפטואליסטים וכל מי שנטשוהו לטובת המוטציה האלקטרונית המכונה "קלידים" . אלא שחרף שרידותו המרשימה, הופעתו בת הזמן של הפסנתר — בזמן ובמרחב העירוני — היא הופעה שמסגרתה המקורית אבדה . האם יְפַנֶּה הפסנתר את מקומו ההיסטורי — כמו שפינו את מקומם הווירג'ינל, הקלוויקוֹרד, ההרפסיקוֹרד — לטובת צאצאיו האלקטרוניים ? האם ייצורו ההמוני הוא בבחינת עדות חיה לשעתוק...
אל הספר