ריקושטים לקניאניים: הרהור על נקודת עיוורון בתאוריה המערבית

] 142 [ א ו ר ו ת ב ו מ ב י י באמצעות האימאז' הקולנועי יודע אפוא הסובייקט את עצמו, ומכיוון נוסף, הסובייקט מפרש את הייצוגים שהקולנוע יוצר כשייכים לו : אם משום שהוא תופס את הדימוי כדימוי שלו עצמו, ואם משום שהדימוי נתפס כשייך למערכת התובנות והערכים שלו . היבט זה של שייכות נתמך גם בפרספקטיבה האלברטינית, המַבנה את הסובייקט אל תוך תחושת מִרכוז מדומה במרחב הקולנועי ומעניקה לו אשליה כאילו הוא אדונו של המרחב . הסובייקט מפרש כל רפרזנטציה לא רק כשיקוף של עצמו, כי אם גם כשיקוף של עצמו כאדון של כל מה שהוא סוקר . יחסים מדומיינים אלה מוגדרים כיחסים של הכרה ( recognition ) . הסובייקט מזהה ומעצב מחדש את הקונספציות על אודותיו, שהובנו בידי גורם אחר, ומקבלן כחלק ממנו . זה למעשה הבסיס לפרדיגמה הנאו-מרקסיסטית שנוצרה בהשפעת לקאן, וכפי שיטענו תאורטיקנים דוגמת מץ, קומולי, מלווי ובודרי, שהושפעו מלקאן ומלואי אלתוסר ( Louis Althusser ) — הנרקסיזם המובנה במדיום נעשה 55 למנגנון המכשיר ומסדיר את היחסים ההרמוניים בין האני לסדר החברתי . * * * לכאורה נדמה שהטענה הלקניאנית כי הבבואה משמשת לאדם מקור לידיעה עצמית, ונתפסת ...  אל הספר