עיצוב הסובייקט

] 106 [ א ו ר ו ת ב ו מ ב י י מקצועיים, השרים בפסקול הקולנוע הפופולרי . יש המנמקים זאת בכך 43 אבל גם שחקניםשהשחקנים אינם זמרים מקצועיים וקולם אינו מלוטש דיו, שקולם מפותח, כמו אמיטאב באצ'צ'ן, דוּבבו לא אחת בקטעי השיר-ריקוד . כך יוצר המרחב המוזיקלי פיצול בין הדמות לבין קולה . אפשר לומר שפיצול זה מתרחש בכל מקרה, שכן בעריכה מצורפים זה לזה רבדים חזותיים וקוליים, ההטרוגניות החומרית אינהרנטית למדיום . האם בכלל אפשר לקבוע שיש הבדל עקרוני בין צירוף קולה ה"אמתי" של דמות לצירוף קול אחר ? בנקודה זו דומה שיש מקום להשוואה לקונוונציות מערביות . המחזמר שיר אשיר בגשם ( Singin’ in the Rain, Gene Kelly and Stanley Donen, 1952 ) שמתרחש בתקופת מהפכת הקול בקולנוע ( סוף שנות העשרים, תחילת שנות השלושים ) עוסק בשאלה זו בדיוק : ג'ין קלי וג'ין הייגן ( Jean Hagen ) מגלמים צמד רומנטי מצליח של תקופת הראינוע, הנאלץ להסתגל למציאות החדשה שבה נוסף ערוץ שמע למארג הרב-שכבתי המרכיב את הסרט . אלא שקולה הגבוה והצפצפני של הדמות שמגלמת הייגן, האינטונציה הילדותית של דיבורה והיעדרו המוחלט של כישרון מוזיקלי אינם הולמים את תדמיתה...  אל הספר