מפגשים – פרקים באסתטיקה יהודית תמיהות 4 הרמב״ם בספר הבסיס לדיונים באיסור עשיית הצלמים הוא במסכת עבודה זרה . המצוות ובמשנה תורה סגנן את איסורי הצלמים, ובמסגרת זו התייחס גם להיבט האסתטי של הפסלים, לאמור יצירתם לשם יופי . אני מבקש לטעון שהרמב״ם התנודד בין האסתטי ובין המדעי, הפסֵידו-מדעי והדתי . והנה שתי ההלכות האחרונות של הפרק השלישי מהלכות עבודה זרה תמוהות ביותר הן מבחינת תוכנן הן מבחינת סדרן . וכבר ציין פרשנו וסנגורו הגדול של הרמב״ם, הרב קאפח, בראשיתו ובסיומו של הדיון וזו וכי ״רבו השִטות בסוגיא עמומה זו״ . בהן, כי דינים אלה ״אינם ברורים לרבים״, לשון ההלכות : ואע״פ שאינן עבודה זרה שנאמר לא תעשון ( י ) אסור לעשות צורות לנואי ( שמ׳ כ, כג ) כלומר צורות של כסף ושל זהב שהן אתי אלהי כסף ואלהי זהב ואין אסור לצור לנואי לנואי כדי שלא יטעו בהם הטועים וידמו שהן לעבודה אלא צורת האדם בלבד . לפיכך אין צרין לא בעץ ולא בסיד ולא באבן צורת האדם והוא שתהא הצורה בולטת כגון הציור והכיור שבטרקלין וכיוצא בהן ואם צר לוקה אבל אם היתה הצורה מושקעת או צורה של סמנין כגון הצורות שעל גבי הלוחות והטבליות או צורות שרוק...
אל הספר