תרבות הזמן החדש

90 | בראש גלוי גדולה של מגמות, סגנונות ותפיסות שהתגבשו באמנויות השונות בסוף המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים . ביסודו של המודרניזם מונחת דחייתה של התביעה לריאליזם, שאיפיין חלקים גדולים באמנות המאה התשע עשרה . הריאליזם תבע אובייקטיביות וכוליות בתיאורה של המציאות, במיוחד המציאות החברתית . לפי המודרניזם תביעה זו אינה ניתנת למימוש, כיוון שהאדם אינו יכול לתפוס את המציאות אלא מנקודת ראותו החלקית והסובייקטיבית . לפיכך עיקרה של האמנות איננו במה שהיא מתארת, אלא באופן בו היא עושה זאת . ראשיתו של המודרניזם הוא בהבנה שהאמנות אינה אלא כוללות אסתטית, שאינה מבטאת אלא את עצמה — אמנות לשם אמנות . ראשיתה של תפיסה זו היה בסוף המאה התשע עשרה . אסכולת הציור האימפרסיוניסטית 39 היתה הראשונה שפתחה את עידן המודרניזם . אמני האימפרסיוניזם, רנואר, מאנה, דגא, טולוז-לוטרק ואחרים, נתנו למציאות ביטוי סובייקטיבי, הם תיארו אותה כפי שהיא נראית להם, ולאו דווקא כפי שהיא אמורה להיות בממשות . בעקבותיהם הלכו ציירי האסכולות האקספרסיוניסטיות 40 ואסכולות מודרניסטיות אחרות, ואן- גוך, סזאן, גוגן, מונק ועוד, שתיארו את...  אל הספר