חבריא במחנה הריכוז 177 נורית גוברין ואבנר הולצמן את 'הגמגום השני' כדוגמה ליצירה המבססת את מחויבותם ואהדתם של בני הארץ לניצולי השואה שזה מקרוב באו : מספֵּר מרכזי בן דור תש"ח כמשה 3 שמיר כותב על זוועות השואה ועל ייסורי ניצוליה בכתב עת המזוהה במובהק עם הדור . אולם בדיון הרחב יותר שמתנהל בשני המאמרים האלה העיסוק בסיפור אינו יכול להיות ממצה : הולצמן מסכם אותו בקיצור רב ממכלול סקירה רחבה יותר של סיפורת התקופה, וגוברין מייחדת לו כשני עמודים במסגרת דיון משווה בשואה בספרות הדור הצעיר . דיונים אחרים בסיפור, של ראובן קריץ בסקירה של כתב העת ילקוט הרעים, שבו התפרסם, של נורית גרץ במהלך דיונה בסיפור המסגרת הישראלי – ציוני ובשבירתו, ושל אביבה מהלו 4 במסגרת בחינתה את המיתוסים בסיפורי דור הפלמ"ח — גם הם קצרים מאוד וחלקיים . יתרה מזו, דיונים אלו עוסקים בחומרי השואה שמשוקעים ב'הגמגום השני', בעיקר עיסוק תמטי בהקשרו ההיסטורי, ואף אם הם מבססים את היחס החיובי של הכותב ושל דורו לניצולי השואה, דומה שהם מטשטשים שאלות מקדמיות שחשיבותן בדיון זה מכרעת . עובדתית : מה ידעו בני הארץ על קורות הניצולים בזמן כתיבת הסיפור ...
אל הספר