הומור, אלימות והתנגדות קריאטיבית בסדרת הטלוויזיה עבודה ערבית

שירי גורן 92 התרבותית של המוסד הלאומי הזה . סאגת הדלקת המשואות מסתיימת, אם כן, בהצלחה כפולה : אמג'ד אינו משתתף בטקס בגופו ובכך נמנע מתשלום המחירים הסמליים הגבוהים הכרוכים בשיתוף פעולה פומבי עם הנרטיב של המדינה . שמו ואולי חשוב מכך שם העיתון שבו הוא עובד עדיין מוזכר בטקס וכך אין לעורך העיתון עילה לפטרו . מבחינת מאיר, הסיוע לאמג'ד הוא הרווח המשני בלבד . ההשתתפות בטקס מאפשרת לו להעביר מסר לאהובתו באמצעות מחווה גרנדיוזית שמשכנעת אותה ברצינות כוונותיו . עם זה, יוצרי הפרק 'זיכרון' בחרו שלא לסיים את הנרטיב שלהם בטקס הדלקת המשואות, אלא לשוב להצעה התרבותית למצוא נקודות ורגעים של מפגש בין הנרטיבים המתחרים . זהו ניסיון לאתר דרכים להרחבת המנעד של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי כך שיכיל גם סיפורים וזיכרונות פלסטיניים . 'שיר הרעות' בקולה של מאיה משמש, כאמור, מסגרת מוזיקלית וּויזואלית לדקות האחרונות של הפרק, ולאחר הדלקת המשואה התמונה חוזרת אליה . הפרק מסתיים בארבע השורות האחרונות, המוכרות, של הפזמון החוזר של השיר : כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ . אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת בְּד ...  אל הספר
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב