ברית עימות כך במפורש עד עתה, תפיסת הדתיות הזאת מסרבת באותה מידה לייחס להם סמכות ציוויית מוחלטת . מחויבות ונאמנות דתיות נתפסות בעיניה לא כנכונות מצד המאמין לקבל על עצמו את מרות מצוותם, בין מטעמים הכרתיים ובין מטעמים דאונטיים, אלא כנכונות להתגייס לשם בחינתה המתמדת של מצוותם במטרה להעמיקה, להשביחה ולהעשירה : להגדיל תורה ולהאדירה באמצעות ביקורת . אין תֵמה, אפוא, שכשתפיסת הדתיות הזאת מופנית כלפי מוסדות ההלכה היא נקלעת לעמדה מאוד לא שגרתית : אין היא מבקשת ליצור איזון בין הענקת סמכות הכרתית להענקת סמכות ציוויית מוחלטת, כבניסוחו של שגיא, אלא בין הכפירות בסמכויות אלו – ולעשות זאת מבלי להתדרדר לאנרכיה ! אלא שבית הדין הגדול אינו יכול להיות מושאן של שתי הכפירות הללו בעת ובעונה אחת מבלי לחדול להתקיים כבית דין גדול . הותרת בית הדין הגדול על כנו כרשות הלכתית עליונה תוך נקיטת עמדה עימותית הכרתית וציוויית כדבעי כלפיו מתאפשרת בכל זאת לאור קיומם וטיפוחם של שני ממשקי העימות שתוארו לעיל . החובה המוטלת על כל בעלי ההלכה להורות הלכה לעצמם מבלי להתחשב בהכרעות בית הדין יוצרת הפרטה רדיקלית של הסמכות ההלכתית, אשר...
אל הספר