אל מול האלוהים לבין עצמו, החליט שנאמנותו הראשונה צריכה להיות נתונה לעמו ישראל ולא לנינוה, והחליט על דעת עצמו להימנע מלהתגייס לטובת האחרונים ולברוח מפני ה׳ תרשישה . מכיוון שהירושלמי רואה ביונה בן אמיתי דוגמה מובהקת לנביא ״הכובש את נבואתו״ שעליו מדובר במשנה, המסקנה ברורה : אל לו לנביא שקיבל שליחות אלוהית להרהר אחר שליחותו ולבוחנה מבחינה ערכית . העובר על צו האל, גם אם הדבר נראה נכון בעיניו, מתחייב בנפשו ! לסיפור הזה מקבילות אחדות, וכאמור רק זו המובאת בירושלמי מוסבת במפורש על משנתנו . בגרסאות אלה הסניטה ביונה אינה כה חד-משמעית . כך, למשל, בגרסה מפותחת יותר של הסיפור, המובאת בילקוט שמעוני וב״אוצר המדרשים״, מסופר כך : בחמישי ( ביום ה׳ ) ברח יונה מפני אלהים . ולמה ברח ? אלא פעם ראשון שלחו להשיב את גבול ישראל ועמדו דבריו שנאמר ״הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה כדבר ה׳ אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר״ ( מלכים ב יד, כה ) ; פעם שניה שְלָחו ירושלם להחריבה, כיון שעשו תשובה הקדוש ברוך הוא עשה כרוב חסדיו וינחם על הרעה ולא חרבה, והיו ישראל קוראין אותו נביא שקר . פעם שלישית...
אל הספר