מבוא: שכול מודר

74 | כַּוְכַּבּ : נשים בדואיות פורצות דרך משרד הביטחון סירב, בצדק, לתת לי שמות של אלמנות צה"ל בדואיות . לו נתנו למישהו את שמי, הייתי מתעמתת איתם על אובדן זכותי לפרטיות . שנתיים הסתובבתי במרחבי הנגב מצוידת בקשרים עם אנשים מהחברה הבדואית שהאמינו בי וסייעו לי להגיע אליהן ולהכיר מקרוב את חייהן לאחר האובדן . עוד כשנתיים חלפו עד הפרסומים האקדמיים שכתבתי עם שותפתי למחקר בנושא אלמנות צה״ל, ד"ר יערית כהן-בוקק . עובדי השיקום הבכירים קראו במאמרים שכתבנו את מה שאנשי השטח כבר ידעו מזמן – לא כל שינוי הוא מהפך . לפעמים התודעה היא האפיק שמתוכו יבוא המעשה . הבטחתי לאלמנות צה"ל הבדואיות שבעת הכתיבה עליהן אסתיר את זהותן ככל שאוכל . יש להן סיבות רבות להישאר בצל ולא להיחשף . הן אינן מופיעות בטקסי זיכרון ממלכתיים ובכינוסים ציבוריים . חייהן טוויים במעשים היום-יומיים : הן קמות בכל בוקר אל מציאות של התמודדות, של איסוף הכוח לדאוג לילדים, לבית, לחייהן החדשים . הן עושות זאת מול סביבה כובלת, שאת המגבלות שהיא מטילה עליהן הן אינן מוכנות שוב לקבל ללא ערעור . לפעמים אתה נעצר ואינך יכול עוד להמשיך ללכת . מה שראית, שמעת...  אל הספר
מכון מופ"ת