68 | כַּוְכַּבּ : נשים בדואיות פורצות דרך חזרתי עם שני ילדיי הקטנים לחדרי בבית הוריי . במצב כזה קשה לקיים סדר יום מתאים לילדים . החיים בבית הוריי התאימו לאנשים מבוגרים . בשעה שמונה, כשאני משכיבה את הילדים לישון, אורחים עדיין מגיעים להוריי, הטלוויזיה פועלת וכולם מסתובבים ומדברים בקול . בני המשפחה המורחבת – גם מצד אבא וגם מצד אימא – לא ראו בעין יפה את החלטתי להתגרש . הם מתחו ביקורת קשה על אימא שלי שתמכה בי, אבל היא לא ויתרה וטענה שעדיף שאישה תתגרש ולא תמשיך לסבול . ראיתי שאבא שלי נקרע בתוכו בין חוקי התרבות שלנו – הקובעים שבכל מקרה האישה צריכה לוותר, וכשהיא יוזמת פרֵדה, היא האשמה במצב – ובין רצונו לתמוך בי . אני לא יודעת עם מי אבא דיבר ומה היו ההסכמים בתוך המשפחה . הוא חזר והלך לדיונים ארוכים בשיג של המשפחה שלו בערערה, וחזר עייף מאוד . פניו היו אפורים וחמורי סבר . הַחלטתי לא לחזור לבעלי הייתה סופית . לא יכולתי לתאר לעצמי חיי זוגיות ללא אמון הדדי, והאמון הזה הופר . אני חושבת שלו התחנכתי בבית ספר בדואי כמו הבנות האחרות במשפחה המורחבת, הייתי מודעת פחות לזכותי לחיות את חיי כאדם עצמאי ואוטונומ...
אל הספר