"ברור לי לגמרי שבעולם שבו גדלתי, השם שלי היה, ועודנו, "שם מאפשר" . שם שפותח דלתות . אפשר אפילו לומר — חורץ גורלות . אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי היום במקום קצת אחר . אולי אפילו מישהי אחרת . סביר להניח שלא הייתי כותבת את הטקסט הזה, ואם כן, הוא בטח היה מספר סיפור שונה . " מיכל רום | 11 זה קרה בסתיו של ,1996 אי שם במחנה צריפין . הייתי בת ,24 אחרי תואר ראשון ולפני שלוש שנות שירות בצבא . ראיתי איך כולם סביבי משחקים בצבא ושיתפתי פעולה, בעיקר כי לא עלה על דעתי שיש אפשרות אחרת . את התסכול הוצאתי על השיער שלי, שהיה באותם ימים קצוץ וכתום . לא בדיוק כפי שמצופה מעתודאית בהשלמה חילית של קורס קצינות . באחד השבועות, בתחילת הדרך, נדרשנו להתכונן לשבת בבסיס . קיבלנו הנחיות מדויקות מה צריך לעשות לקראת מסדר המפקד הגדול, ושוחררנו לצאת לכבוש את היעד . בין טאטוא לאיבוק, לגרירה חסרת תכלית של רהיטי מתכת מצד אחד של הבניין אל צדו השני, ראיתי אותה פתאום ושמחתי מאוד . פנים מוכרות בתוך כל הירוק-האפור . לא היינו קרובות, קרבה לא הייתה אפשרות אמיתית בעולם שחלקנו : אני "שמיניסטית בוגרת" והיא "חמשושית" צעירה...
אל הספר