116 עבר זמן רב, ובאורח נס נכנסתי להיריון . ההתרגשות הייתה מטורפת, אבל בו זמנית חלחל הפחד . בעלי ואני נשאים למחלה גנטית, והיינו חייבים בשלב מוקדם לבדוק אם גם העובר נשא או חולה . הסיכון הוא 1 ל- 4 . בחודש שלישי להיריון ביצעתי את הבדיקה, אך נשארתי עם הספק עד חודש רביעי . ואז הגיעו התשובות הנוראיות מכול — העובר חולה . גם כעת, כשאני נזכרת בכך, הדמעות זולגות . הפכנו עולמות, התייעצנו עם מומחים, שוחחנו עם הורים לילדים חולים ועוד ועוד . . . לא היה מנוס מלקבל החלטה קשה מנשוא — להפיל . כמה שנים לאחר מכן, ושוב בחודש רביעי, נאלצנו לחזור על אותה החלטה מזעזעת . בערך באותו הזמן קיבלתי טלפון מבית הספר של בני : האחות דאגה לשלומי . מסתבר שהוא הלך לברר אצלה מדוע לאמא כואבת הבטן . בעקבות זה שיתפנו את הילדים ברצון שלנו להביא ילד נוסף לעולם וסיפרנו על הקשיים, כמובן בלי לפרט . בהמשך חשפנו את הסיפור לחלק מהאנשים בסביבה הקרובה . השנים עברו, איתן גם באו הספקות — אנחנו מבוגרים מדי . . . נהיה הורים זקנים מדי . . . ואז הגיע שוב היריון . הפעם הילדים כבר גילו בשלב מוקדם — מתברר שהשארתי את המחשב פתוח, ועליו איזה חיפוש...
אל הספר