יכולתי לגמגם: הקושי להשתתף בדיאלוג החברתי, השפעתו על הזהות וביטויו ביחסי ההעברה הנגדית של קורבן ותוקפן

פרק רביעי : תיאור מקרה | 95 מאוד שאני יושבת בשתיקה ומחכה שהיא תדבר . היא חזרה וביקשה ממני לא להסתכל עליה, והתכסתה מכף רגע ועד ראש בשמיכה . מצידי, הרגשתי אשמה על כך שאני מכבידה עליה בכך שאני מטפלת בה, התלבטתי אם בכלל נכון היה לקבל אותה לטיפול, והייתי בחרדה שהטיפול יזיק למצבה הנפשי במקום להועיל . חרדה זו באה לידי ביטוי בין היתר בחשש שלי שרחלי תפסיק לתפקד כליל . כשסיפרה לי מעת לעת על רצונה לעזוב את העבודה בגלל הקושי שלה, מצאתי את עצמי נוקטת עמדה ומנסה להניא אותה מכך, כדי לא לראות אותה מפסיקה לתפקד "באשמתי" . חוויתי את עצמי כאלימה ותוקפנית מעצם נוכחותי, ומכך שאני חלק מהסיטואציה הטיפולית שבמסגרתה נדרש מרחלי להשתתף בשיחה . יחסי ההעברה וההעברה הנגדית הללו הובנו במהלך הטיפול בין היתר כתמונת ראי של המבנה החברתי ויחסי הכוח שבו, הכוללים איסורי שיח ושפה . הקונפליקט הלשוני בין הדיבור לבין השתיקה, המרכזי כל כך לפגיעה, ושבו כמעט כל האפשרויות מותירות את הנפגעת בתוך משחק בשדה שיח אלים – קונפליקט זה התגלם באמביוולנטיות לגבי הדיבור בטיפול . ההבנה של מקור הקושי לדבר הובילה לעיסוק בתהליכים התפתחותיים שהופר...  אל הספר
מכון מופ"ת