69 ופוליפילוס . דאימונד מבינה שהניסיון לשכנע פילוסופים מסוגו של רפאל בהשקפתה, שלפיה גם פנייה למחוות, לדוגמאות, ליצירות ספרות וקולנוע היא מתודולוגיית שכנוע לגיטימית, נידון לכישלון : הרי "אם מישהו מחזיק בתפישה של הקשר בין הטבע האנושי והמוסר שלפיה רק טיעונים יכולים לשכנע, לא תוכל לשכנעו בעזרת דוגמאות ששכנוע לא חייב להגיע בצורת טיעון, ולא תוכל להראות לו, תוך שימוש בדוגמאות, שההערכה של השקפה מוסרית אינה מסתמכת על פיתוח טיעוני שלה" ( 306 , ההדגשות במקור ) . אבל מי שאינם תקועים בדוגמה המתודולוגית של רפאל בהחלט עשויים להבין את הכיוון הזה . הם יכולים להיות "קתולים, אקזיסטנציאליסטים או מרקסיסטים, כפי שאייריס מרדוק אמרה פעם", או פשוט "כמו דיקנס, וורדסוורת', הנרי ג'יימס והרבה אחרים", המבינים כי שורש המוסריות בטבע האנושי הוא היכולת להקדיש "מה שנדמה לי שהוגן לכנותו תשומת-לב אוהדת ומכבדת" . יש היבט אסתטי לרגישות האתית ; יש היבט אתי לרגישות האסתטית . דאימונד מזמנת את מרדוק ( 373 ) בעיקר כדי לאמץ את האופן שבו זו מנסחת את הקושי המובהק של האתיקה באפיון התופעות שאותן יש לבחון . האם מושא ענייננו המוסרי הוא...
אל הספר