ביאליק בעל גוף 207 האל דרך השיבולים ( ניסיון שהצלָחָתו מוטלת בספק ) לבין האדמה כאלוהוּת החדשה, של הלאומיות המחוּלנת-כביכול . את ה"רווח" הזה הצעתי לראות גם כהִתמקמות של ביאליק בין היהדות-כדת ליהדות- כלאום — וכהסתייגות מסוימת שלו ( של הטקסט שלו, ליתר דיוק ) מהציונות, מתהליך ה"המרה" שהיא מבקשת לחולל במערך התיאולוגי של היהדות, כלומר החילוּן . הסתייגות זו מתבטאת, למשל, בקֶּשר-לא-קשר עם האל בבית הרביעי של השיר "בשדה" : כאמור, "התבוללותו" של הדובר בשיבולים ונסיונו לשמוע "מַה-דִּבֶּר אֲדֹנָי מִן-הַקָּמָה", מובילים לשתיקה רבתי : "דִּמְמַת הַשִּׁבֳּלִים", "דֻּמִּיַּת הַיַּעַר", "רָזֵי הַחֹרֶשׁ", "לַחַשׁהָעֵצִים" ו"סוֹד שִׂיחַעֲלֵיהֶם" . כך, בעצם, אין לדעת אם הפנִייה לאל נענתה אם לאו . אם, כפי שהצעתי, הבית הזה מייצג — במסגרת האלגוריה הלאומית — את תהליך החילון, אזי מעניין לראות את האופן הדק-מן-הדק שבו התהליך הזה מיוצג ומיוצר . זוהי "התנתקות" של הקשר בין הדובר לבין האל, ללא כל מעשה אקטיבי של ניתוק או מרד מצד אף אחד מהם : לא נֶאֱמר שהאל "נעלם" או "מת", וגם לא שהדובר הפסיק "להאמין" בו, אלא רק נרמז, ב...
אל הספר