146 חמוטל צמיר זְמַן רַב עוֹד הִגִּיעָה אֵלַי עַל-מִשְׁכָּבִי . שָׁמַעְתִּי כָל-שֶׁבֶר כָּל-פֶּרֶק מִגּוּפָהּ, וַיְּהִי כַּעֲקִיצַת עַקְרַבִּים לִלְבָבִי . בבית הבא הוא רואה, "מִחֶדְר [ ו ] הָאָפֵל, מִתּוֹךְהָעֲרִיסָה", את גופה הקלוש של האם ואת ידיה הלשות את הלחם . אבל את הדמעה הנוטפת לתוך הלחם הוא אינו רואה ואינו שומע, שכן כזכור — וּלְבָבִי לִי אוֹמֵר וְיוֹדֵעַ הִנֵּנִי כִּי נָטְפָה לַבָּצֵק גַּם דִּמְעַת-עֵינֶיהָ . לבבו ( אותו לב שנעקץ עקיצת עקרבים לשֵמַע גופה הנשבר של אמו ) אומר לו זאת, וכך הוא יודע . ידיעה זו, הנסמכת על מה שהלב "אומר", מנוגדת בפירוש לראייה ולשמיעה, ומשתמע מכאן שהלב "אומר" דווקא דברים שאי-אפשר לראות ולשמוע, שאינם נקלטים בחושים ( ולכן גם אינם ניתנים להוכחה ) ; ודווקא הוא המקור לידיעתו של הדובר את מקורהּשל אנחתו-שירתו . המשפט "לְבָבִי לִי אוֹמֵר וְיוֹדֵעַ הִנְּנִי" נראה פשוט ותמים, שהרי הביטוי "לבי אומר לי" הוא מוכּר 7 אך למעשה הוא מורכב ומתעתע, שכן הוספת המלים "וְיוֹדֵעַוידוע, הִנֵּנִי" מדגישה וממחישה את ההבחנה בין הלב ל"אני" ( "הנני" ) ואת הזיקה המשמעותית בין מה שהל...
אל הספר