מבוא

12 חמוטל צמיר לַשָּׁוְא בְּכַנְפֵי שֶׂכְוִי צָרַרְתִּי צְרוֹר פְּשָׁעָי — וּבְאָכְלִי כְּנַף שִׁקּוּץ, אָשָׁם בַּעַל כְּנָפַיִם, שָׁבוּ עִמּוֹ יַחַד חַטְּאֹתַי לְתוֹךְ מֵעָי . שני השירים הראשונים של ביאליק מעמידים אפוא במרכזם את הגוף ותהליכים של הכנָסַת חומרים אליו והוצאתם . אלה הם שירי-בוסר עממיים ברוחם, מַהֲתָלות אדולסצנטיות וולגאריות-משהו, ואולי קל לפטור אותם בטענה שהם חסרי כל חשיבות ; אבל פרי-בוסר דרכו להבשיל, ושירים ראשונים הם לעתים קרובות כניצנים שעתידים להיפתח או כחיפושי-דרך שיובילו לאנשהו — כלומר הם מבשרים, מכילים ומגלמים, בגירסה ראשונית, נושאים וסגנונות שיעסיקו את המשורר בהמשך ויזכו לפיתוח . כבר בשני שירי הבכורה האלה של ביאליק אפשר לראות שהגוּפני נקשר בתהליכים רוחניים ותיאולוגיים, ואפילו ארס-פואטיים : האכילה הגסה של הצדיק, המובילה לעצירוּת, מתפרשת גם כמעין נתק בינו לאלהים, או לפחות כמצב שמצריך התערבות של אחרים לטובתו — מה שמוביל להקבלה הניגודית הסאטירית בין צינורות העיכול שנסתמו בגופו של הצדיק לבין צינורות התקשורת הפתוחים בין החסידים ל"פַּמַּלְיָא שֶׁל מַעְלָה", שבהם עוברות הת...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד