פ ר ק א 54 מסכת נדרים 1 לשון בני אדם היא המינוח המקובל בציבור, אותו מינוח או אחר "לשון תורה" . שאנו יכולים היום לשחזרו רק בזכות הממצאים בני התקופה ( ספרות הלכתית, פפירוסים וכיוצא באלו ) ; "לשון תורה" היא הפירוש המילוני של המילים המקובל כיום ( בימי חכמים ) . בדיון זה אין חכמים מתעלמים מכך שהפירוש המילוני שבתורה עלול להיות שונה מפירושן המילולי של אותן מילים בלשון "מודרנית" . באופן עקרוני הכירו חכמים בכך ש"לשון תורה" אינה זהה ל"לשון חכמים" ( בבלי עבודה זרה נח ע"ב ; חולין קלז ע"ב ) . עם זאת, כאן עמלים התלמודים להעניק למונחים הנזכרים משמעות הלכתית, ואינם מסתפקים בטיעון שזו לשון בני אדם . בתלמודים יש מחלוקת איזו לשון קובעת ; המחלוקת עומדת במקומה במישור התאורטי, אבל להערכתנו בפועל מחייבת "לשון בני אדם" על גווניה וגווני גווניה, ובעיקר הלשון שהתפתחה על הרקע המקומי והעממי, שלעתים איננו מתועד בספרות הכתובה . יתרה מזו, לעתים נקבעה ההלכה לא על פי הלשון בלבד אלא על פי הקונוטציה או ההקשר, ולכך תובאנה דוגמאות 2 לחכמים הייתה לשון זו מציאות ימיהם, אבל לתלמודים הייתה כבר בהמשך . "לשון בני אדם" של תקופת ה...
אל הספר