פרק ראשון הזקנה ממני והלאה

22 פרק ראשון נשארת תמיד ממני והלאה — לא כאן, אלא שם . לא אצלי, כי אם אצל הזולת . כשהייתי בת ארבע-עשרה חשבתי שאני גדולה . הייתי אז מדריכה של בנות עשר בתנועת הנוער, והרגשתי בשלה ובוגרת עד כדי כך, שהלכתי לדבר על לבם של הוריהן כדי לשכנע אותם שיסמכו עליי וישלחו את הילדות שלהם למחנה קיץ, באחריותי . באותו גיל היה נדמה לי שגיל 24 זה סוף הדרך, אולי מפני שאחי הגדול התחתן כשהגיע לגיל הזה . וכשהגעתי לאותו גיל מופלג-לכאורה, אמרתי לחבר קרוב שכשאהיה בת 60 אני מתכוונת לקחת איזו גלולה ופשוט לשים קץ לחיי, כי די . לא ידעתי שבדרך יהיו עוד מעברים מאתגרים : ימי ההולדת העגולים של 30 ושל ,40 הפסקת המחזור ובואם של גלי החום והזיעה, וההבנה שגברים מתעניינים הרבה פחות בנשים שכבר אינן יכולות ללדת להם ילדים . אחר כך בא יום הולדת ,50 כשדימיתי לעצמי שזהו זה, הגעתי לשיא של גרף ההתבגרות ( ולא משנה שמברכים עד ,120 כולם יודעים ש- 100 זה פחות או יותר הרף העליון ) ומכאן ואילך אמצֵא מעבר לפסגה במורד שכולו דעיכה עד המוות . אבל עכשיו, בגיל 60 פלוס אני עדיין כאן, חיה ובועטת, בריאה ושלמה, טפו טפו טפו . . . וידי עוד נטויה . הגיל ...  אל הספר