81 "יומיומיות", כה "שלנו", של אנשי הזונדרקומנדו — ידיים על המותניים של זה שנעצר לחשוב, מאמץ והתפתלות של אלה שכבר החלו ב"עבודה" — ושל המרבד חסר הצורה כמעט של הגופות המוטלות, כאילו צמיקתן, חורבנן, כבר החלו ( אף שהגופות הן של אנשים שמתו כנראה דקות אחדות בלבד קודם לכן ) . החיזיון החומקני של הנשים המחכות למותן בגז ( תמונה 5 ) , מותיר, במבט לאחור, רושם דומה : נדמה שכל העשן שהבחנו בו זה עתה — עשן שהנשים עצמן, ללא צל של ספק, ראו מעל לגג הבניין שאליו עמדו להיכנס — כבר מחלחל אל הדומוּת [ ressemblance ] האנושית שלהן, כבר גוזר את גורלה . אותו גורל שעליו ידעו או לא 3 אותו רצו לדעת, גורל שקלטו במבט חטוף, ש חשו בו, מכל מקום . גורל שעליו הצלם עצמו ידע בוודאות . עבורו — כמו היום, בדיעבד, עבור מבטנו אנו — האפרוריות המטושטשת של הדימוי הזה, עוד קודם שצילם את התמונה, היא כמו האפר שיצורים נעים אלו יהפכו להיות בקרוב . אנו נמצאים כאן בלבה של המשמעות האנתרופולוגית של אושוויץ . לו היינו מתכחשים לממד האנושי של הקורבנות, היינו כדנים את האנושי להיות לא-דומה : "מוזלמנים" מצומקים, ערימות של גוויות מפורקות, "עמודי בז...
אל הספר