שראינו, היה ביהודה לפני גלות בבל, כאשר המלך יאשיהו פעל ליצור סימביוזה בין הנאמנות למלכותו, כממשיך דרכו של מייסד השושלת דוד המלך, ובין עבודת יהוה כאלוהים אקסקלוסיבי . על פי התנ"ך, מלך האומה העברית העתיקה בא מתוך העם - "מקרב אחיך" . כוח השררה שלו מוגבל ונאסר עליו למנות באופן שרירותי כוהנים האחראים על הפולחן ועל חוקי הדת, ש"הם מורשת 4 לכן, כאשר יצא יאשיהו למבצע טיהורהאומה ואינם כפופים לגחמותיו" . הפולחן וביטל בכפייה פולחנים אחרים בממלכתו בסיוע הסופרים, הכוהנים, השוטרים והקצינים, הוא ביקש להאדיר את שמו של ה' כדי לחזק את מעמד המלוכה . הנרי וסרמן כתב, כי העלאת תפארתו של אל אחד, ה' צבאות שלו ורק לו "מגיעות הבכורה והבלבדיות ככל שמדובר בנאמנותם של בני ממלכת יהודה", היתה אקט קריטי "להגברת תפארתו של יאשיהו עצמו" ותרמה רבות 5 לחיזוק שלטונו בממלכה . הזיהוי בין המדינה והדת עמד, אם כן, בבסיס טענת הלגיטימציה של המלוכה היהודית ( הלאומית ) העתיקה . מכיוון שהמלוכה הציגה את עצמה כביטוי המוחשי לקיומה של האומה היהודית העתיקה, ובמידה רבה אף היתה כזאת, קריסתה וההליכה לגלות בבל יצרו ואקום טריטוריאלי וממשלי חמו...
אל הספר