פרק רביעי | ביואתיקה במבחן : המקרה הישראלי 128 הפסקת פעילות גזע המוח , האחראי על הנשימה , משקפת פשרה שהושגה עוד בשנות השמונים בין הממסד הרפואי לרבנות הראשית . למעשה , החוק הוא תוצר של משא ומתן ארוך שנים בין הממסד הרפואי לממסד הרבני בתיווך המערכת הפוליטית . יתר על כן , הוא תוצר של משא ומתן גם בתוך העולם הרבני - בין הזרם המרכזי של האורתודוקסיה ) שנציגתו היא הרבנות הראשית ( , שהיה נכון להכיר במוות המוחי בתנאים מסוימים , לבין זרמים חרדיים שמרניים יותר , שהתנגדו באופן עקרוני לאימוץ הגדרת המוות המוחי . התקווה הייתה שעיגון ההסכמה בחוק יעודד גם את רבני הזרם החרדי הקיצוני להסכים לקביעת המוות , ושבסופו של דבר יהיה אפשר לשכנע ציבור גדול יותר לחתום על כרטיסי תורם . תקווה זו לא הייתה משוללת יסוד והיא משקפת הבנה סוציולוגית של מערך החילוניות והדתיות בישראל : השגת חותמת הכשרות המחמירה הייתה אמורה לפתור את התסבוכת הדתית המשפיעה על הציבור הרחב - חילוני ודתי - ולמנוע אפשרות שהדת תשמש עילה לסירוב לתרום איברים . חוק המוות המוחי-נשימתי הוא במידה רבה שיר הלל לטכנולוגיות של אבחון רפואי , אך כדי ליהנות מיתרונו...
אל הספר