פרק רביעי: יהודה עמיחי — להקדים "סוף" ל״אינסוף"

724 תוספות : חדשנות ומהפכנות מלוכדות, בתקבולת במקצב של הטעמות, בחלוקה לפסוקים — משם, ובשר ודם, שמעייניו נתונים להתבוננויות בו ובסמוך לו, בתבניות שיר משתנות חדשות לבקרים, ממשורר למשורר ואפילו משיר לשיר — מכאן . יהודה עמיחי מתייצב בצומת הדרכים, כמי שהחל לכוון את השיר החדש מן הנשגב אל הפחוּת הימנו, לא בדרך של העתקת האינסופי לתחום הצורה, אלא תוך הישארותו בגוף השיר, הרומאן, הסיפור והמחזה, והתנצחות עמו לשם כיבושו ונתינתו באמות-המידה של היצורים, ההוויות, שלפי עצם טבעם הם בעלי ראשית ואחרית . הדימוי המפגיש אלוהים ואדם בלבוש דומה, האירוניה החריפה כנגד כל ההבעות המתנשאות, לרבות מה שמתכנה נבואה או חזונות של אחרית הימים, מקורם בהיפוך יחסים זה . בטעות נחשב בעל 'במרחק שתי תקוות' ו'בגינה הציבורית' כסוגד לניהיליזם בלבד . מתן ממדי אינסוף מיתיים ל״אפס", גם הוא מנוגד להלך-רוחו ולתפיסתו של מי שמעניק עליונות למידה האנושית . כל מיתוס, לרבות "מיתוס האפס", או אפילו העכשוויוּת, אם מנפחים אותה למעלה של אין-קץ, תידחה על-ידי מי שנועֵץ עיניו במתנשא, על מנת לכבוש אותו באמצעות סייגי קיום אנושיים . ליד הקינה הגדולה תב...  אל הספר