פרק שלישי: תנ"ך ומיתוס

566 תוספות : חדשנות ומהפכנות בנו על החומה והביא לקצף גדול על אלה שנלחמו בו . המיתוס והתנ״ך נפגשים בשירת רטוש, לא רק בתיאורי קורבן אדם, אלא גם בלשון בעלת סימני ההיכר המיתולוגיים, שיש בה כדי להסביר, או לפחות לתאר בצורה נאמנה, אב או מלכים המוכנים להקריב את צאצאיהם או סתם בני אדם למֹלך ולאלים אחרים . לשון אחרת נדרשת כדי להזהיר מפני ההיסחפות לפולחן, שבמונחים תנ״כיים ראוי לשקץ, לתעב, להחרים ולחסל אותו בכל האמצעים . עָצמת ההזדהות עם מקריב הקורבן כמו גם ההסתייגות ממנו, נותנות אותותיהן בשירת רטוש במבעה האָמנותי . כל שנאמר בתנ״ך, כצו או כסיפור, מעשיר את כוחה הלשוני והרגשי של שירה זו . היא צולחת זמנים ומקומות וכמו באה להציב נדבך על גבי המקורות מן התנ״ך ומן המיתוס, שהיא נזקקת להם ונסמכת עליהם, מתוך דחייה והזדהות . לשונו המיוחדת של רטוש בהתייחסותה למקריבי הקורבן, כמו גם לקורבן עצמו, לשון היונקת את כוחה המופלא מן התנ״ך ומן המיתוס האלילי גם יחד, נראית במלוא עָצמתה בשני שירים שקורבן אדם 1 ניצב במרכזם : "קָרְבָּן מִנְחָה" ו״לַשַּׁלֶּכֶת" . ב . מֹלך בתנ״ך : שיקוץ ותועבה המֹלך — אלילם של בני עמון, צור וא...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד