גלעד מורג 214 הדאיה, ואל בת אחותה, בת דמותה, תמרה, היתומה הירושלמית, הבתולה האלמנה שהתחתנה עם בנו, נשארה בתולה והפכה שוב לאלמנה . נפתולי האובססיה הזאת מוליכים אל הרגע שבו אברהם מאני שוכב עם אשת בנו המת, ושבו הדחף להמשיך את זרעו הוא רק אחת מתשוקות רבות המניעות אותו . ואולם צער הכבוד שנפגע, השאיפה להמשך הזרע, ולהט האובססיה הארוטית עדיין אינם מסבירים את מעשה ההריגה על הר המוריה . ההסבר למעשה הזה, והבסיס להבנת משמעותו, כרוכים בסיפורה של אובססיה אחרת, שהיא עמוקה יותר מן התשוקה האישית ומהותית יותר לתמטיקה של היצירה הספרותית . כפי שאברהם מאני אומר על תמר ההרה עם ילדו : "ואף שהיא ] . . . [ סמוכה ובטוחה שהאמת האחרונה מאחדת אותנו, אינה יודעת שמאחריה מסתתרת אמת נוספת" ) עמ' 339 ( . וכאן הוא מגיע לרגע שבו הוא מוכן לספר בפני רבו הגוסס "סוף – סוף את הסיפור האחרון, הסיפור האחד, היחיד והמיוחד, סיפור האֲבַדּוֹן המתוק, ההולך וחוזר מדור לדור ] . . . [ בא ומגיח זה הסיפור האחרון, כי מהלך בו רוצח, ] . . . [ או אם ירצה כבודו, שוחט, שוחט בודק והורג" ) עמ' 339 . ההדגשה במקור ( . זהותו המעומעמת והמוצנעת של הרוצח ...
אל הספר