האב, הבת והמבט 285 של המבט ככוח מכונן, שבלעדיו לא יוכל האני להכיר את עצמו . אפילו בשיר שלכאורה אין בו זולת, כמו ״אשה קטנה עשתה לה לערש״ מתוך אהבת תפוח הזהב , זקוקה האשה למבט כמו – חיצוני על עצמה, כדי שתוכל להכריז ״הנה אני״ : ״וְלֹא נֶעְלַם מִכַּדּוּר הָאָרֶץ / כִּי אִשָׁה קְטַנָּה / נָחָה עַל גַּבּוֹ״ ( 45 ) . המבט הבוחן, המשגיח, העוין והמכונן אינו יכול שלא להיכרך בַּהעדר הבולט בשירת רביקוביץ : העדרו של האב המת, העדר שרביקוביץ הופכת אותו לנוכחות – תמיד שכמו מרחפת מעל מרבית השירים . ההנכחה המתמדת מציירת את האב כמי שכנגד מבטו, או למענו, מתעצב החיזיון השירי, בדומה לדבריו של רולאן בארת על תמונות משפחה של נשים סופרות, עם ספריהן וילדיהן, תמונות שהאב נעדר מהן : היכן הוא אפוא הגבר [ . . . ] ? בשום מקום ובכל מקום, כמוהו כשמים, כאופק, כסמכות שמגבירה את המעמד וסוגרת עליו [ . . . ] הוא לוחץ ודוחק מכל עבר, הוא מקור הקיום ; הוא מאז ומקדם האַיִן היוצר, האל הנעדר של ראסין : עולם ללא גברים, אך מכונן כל – כולו על – ידי מבטו של הגבר ( בארת 1998 [ 1957 ] , 73 ) . בספרו Ways of seeing מנתח תיאורטיקן האמנות...
אל הספר