21 דליה רביקוביץ — משוררת מקוננת

110 מרדכי שָׁלֵו השאיבה ממעיינות הדיבור החי היא, אמנם, מסימניה המובהקים של השירה בת – זמננו, ועשויה לבוא, לעתים, בצד שימוש בצורות ארכאיות ללא כל סתירה פנימית . בדומה לכך, אין חידוש ביציקת השיר בתבנית הפנִייה אל ה״אתה״ . החידוש הוא בקשר שביניהם . הדיבור החי שואב את השראתו במישרין מנוכחותו הגלויה או הנסתרת של ה״אתה״, ונוכחות זו מפרקת או ממיסה את מרבית המסגרות הפיוטיות שאיתן הזדהתה המשוררת לפנים . ההזדהות עם צורת השיחה היא, על – כן, פנימית ומושלמת . מאידך גיסא אין להתעלם מההרגשה שהמשוררת הולכת שבי אחרי קסמי שיחתה, במידה המסכנת את המשך שירתה, ואמצעי שהיָה בשעתו אמצעי – משחרר עשוי ליהפך למשעבד עריץ מקודמיו . הדיבור החי הופך, לעתים, מטרה לעצמה, מֵעֵבֶר למטרות המקוריות של השיר ואפילו בניגוד להן, והשיר אינו מגיע למחוז – חפצו . דבר זה מסתיר ממנה לפעמים עולמות, שבלי השגת הקשר איתם מועמדת עצם היצירה הפיוטית בסימן שאלה חמור . ב ״אתה בוודאי זוכר״ ( 115 ) . בשלביו הראשונים מופיע עדיין ה״אתה״ כ״אני״ בלבוש אחר ולא כיישות נפרדת . השיר פותח בגוף ראשון . תשע השורות הראשונות הן עדיין שירת ״אני״ טיפוסית : ...  אל הספר