אותה מלת - נחמה, תַּחְפְּנֵס 35 במשמעות ה"עמוקה" יותר של המשאלה "להלך ברגלי חסילים על פני המים" ; שורות אחרות מאותו שיר, "המערב הכחול", מראות בבירור שהמשוררת אמנם נתכוונה ל"משמעות" : אֲנִי רוֹצָה לְהֵחָלֵץ מֵעֲבִי הָאֲדָמָה, מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ מֵעֲבִי הָאֲדָמָה . אֲנִי רוֹצָה לְהַגִּיעַ אֶל קְצֵה הַמַּחְשָׁבָה שֶׁאַף רֵאשִׁיתָהּ מְחַתֶּכֶת כְּסַכִּין . ( 75 ) הרצון להלך על פני המים ולעלות בקרני השמש מתגלה כאן כמשהו אשר אינו סתם קפריזה מאגית, אלא, נגיד, ביטוי לרצון לצאת מתוך ההוויה האינסטינקטיבית – גרידא ולחשוב עד הסוף . ואף – על – פי – כן, נדמה לי שגילוי משמעות כזאת הוא כאן חסר – חשיבות לחלוטין או, לפחות, יש לו חשיבות משנית בלבד . אם פראפראזה פרוזאית אינה עשויה למצות שום שיר, על אחת כמה וכמה אינה עשויה למצות שיר כזה ; ולא רק שאינה עשויה למצותו, אלא היא כמעט אי – רלוונטית לו . בבית האחרון יש אולי משום הבאת אמונה, שיום אחד תבוא ההכרה המוחלטת וכל הנסתרות והמחשכים שבנפש יוארו ויתגלו ; אבל הרבה יותר מזה יש כאן סיפור – נסים נוסח "שמש בגבעון דום" : בְּאַחַד הַיָּמִים הַבָּאִים בַּשָׁנָה...
אל הספר