אפילוג כחול־לבן־אדום: הניב המקומי של אמנות גוף רדיקלית

השאלה שפרק זה שואל, אם כך, היא מדוע ארסנל ה"מו" של האמנות הישראלית לא כולל פגיעה חמורה בגוף . סוגיה זו בולטת במיוחד משום מרכזיותו של השיבוש הקיצוני הזה במיצגים הרדיקליים מחוץ לישראל, כפי שעלה בדיון בפרקים הקודמים . כאשר עסקתי באמני הגוף הרדיקלים בעולם, ניתחתי את פעולת השיבוש שמאפיינת את אמנות הגוף הרדיקלית ונמצאת בלבה כפעולה שיש בה שימוש מכוון בחריגה חוזרת ונשנית ממה שנחשב נורמלי . אמני הגוף הרדיקלים הופכים את עצמם שוב ושוב ל"לא נורמלים", ל"מפלצות", לעיני הקהל . אי הלגיטימיות היא אחד הכלים העיקריים שבידי אמני הגוף הרדיקלים, שכן באמצעות החריגה הקיצונית ממה שמוסכם ונחשב לסביר הם מכריחים את הצופים לאתגר את מושגי הצדק והמוסר המקובלים . אולם בניב המקומי של אמנות גוף רדיקלית נראה שהרצון והכוונה לשבש מנתקים את עצמם במופגן מהכיוונים האלימים וגם מהאזורים הביזאריים והפריקיים המובהקים, לא כל שכן מהעמדתם של האמניםיות עצמם בסכנת חיים . הכלים האלה, שאותם כיניתי בפרקים הקודמים נשק יום הדין, מאפיינים כאמור את העשייה של אמני הגוף הרדיקלים מחוץ לישראל ונעדרים כמעט לחלוטין בהקשר הישראלי . לכן כשתמה כתיבת...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד