להיפך, חשוב להבין כי מה שקורה באמנות גוף רדיקלית הוא הבניה חברתית – סימונית מובהקת של פגיעה בגוף, של גרימת כאב, הצגת כאב, שיתוף והדבקה של הקהל בזוועה, בגועל, במועקה ובדאגה . הדרמה והטראומה אינן שם "במערומיהן", כפי שהן לעצמן : אותן בדיוק מבקשת אמנות הגוף הרדיקלית לחולל כאירוע . היא מכוננת אותן, ואפילו את סכנת המוות, בתוך המרחב הייצוגי שלה . רק כך, כדימוי, היא מאפשרת להן להתממש, מאפשרת ל"ממשות" שלהן להופיע . כפי שטוענת שושנה פלמן בספרה המשותף עם דורי לאוב עדות , שיידון בהרחבה בפרק השלישי, רק דרך הייצוג יכולה הטראומה להירשם . מה שמאפשר לסיפור הטראומטי להיוולד, להתקיים, הוא העובדה שמישהו מוכן להקשיב לו : המאזין לסיפור של כאב אנושי קיצוני, של טראומה נפשית אנושה, בעצמו נאלץ להתמודד עם מצב שאין דומה לו . בסופו של דבר הוא מחפש אחר דבר – מה שאינו קיים עדיין, תהודה שטרם נרשמה . הטראומה עצמה – כאירוע במונחי הידיעה האנושית – טרם זכתה לעד של ממש, טרם הובאה אל מחוזות ההכרה . הפצעת הסיפור, בנופלו על אוזן קשבת, היא לפיכך התהליך והמקום שבו מיילדים את ההכרה, את ה"ידיעה" של האירוע . למאזין יש חלק ביצירת ...
אל הספר