158 תיבת הקולות מטרים רבים של משי טבעי פרושים בסלון שלנו, שפוּנה מרהיטיו ; אבל הגודל, הצורה והמבנה של מעשי-הטלאים העתידיים עדיין לא התבהרו לי, ובלית ברירה אני מתרכזת בתמלול הסיפורים שהקלטתי . חלקם סיפורים שתיעדתי מפי בני משפחתי, חלקם סיפורים שאיתן ואנוכי הקלטנו במיוחד לצורך המיצב מפי חברינו בקבוצת המחקר “העברת זיכרון ובדיון“ . ההקשבה והתמלול מצריכים זמן . כדי לשמור על האופי האישי של מסירת הסיפורים אני ממעטת בעריכה, משאירה את הטקסטים בשפה מדוברת ובגוף ראשון, וכותבת אותם על בדי המשי בכתב יד תמים, בצבעים : גוזרת מרובעי-בד בכל מיני גדלים, מותחת אותם על שולחן העבודה, מתכננת את גודל האותיות ואת מספר השורות ומעתיקה באיטיות מילה-מילה, נזהרת לא לעשות שגיאות-כתיב ולא להכתים . עם כל שיבוש, הבד נפסל ואני מתחילה מחדש . סופרת סת“ם של סיפורי זיכרונות . סיפור למיצב, מפי איל דונגי : יש לי זיכרון ילדות – קצת מעורפל – מגיל שש או שבע : היה לי טאייר, צמיג של מכונית, ונהגתי לקחת אותו ולגלגל אותו את יודעת, יש שיטה כזאת לגלגל אותו ולרוץ אחריו, אז הייתי מגלגל אותו מהבית עד לחורשה וכל פעם שהלכתי לשם – אני איכשה...
אל הספר